הרהור על לימוד שפת (Hebrew ver.)

באוניברסיטה אני למדתי שתי שפות חדשות. אולי עכשיו אני פוליגלטה (אבל אני לא מדברת טוב). שפת האם שלי היא סינית ואני מדברת עם המשפחה שלי בסינית, אבל חושבת ,חלומות ,ומבועה את  עצמי באנגלית. אני חושבת שלימוד שפה חדשה כל כך מענין ועושה שימוש קטן במוחי באופן שלימוד אחר לא עושה. יש לי הרבה השתקפויות, לכן אני רוצה לאתגר את עצמי, וכותבת עליהו בכל השפות שאני יודעת.

אתחיל עם שתי שפות האם שלי, אנגלית וסינית. אני אסירת תודה שאני יודעת אותם מאז שאני ילדה. יש כל כך הרבה חוקים חריגים וקשה מאוד ללמוד אנגלית וסינית כמבוגר. אבל זה היה לא תמיד קל עבורי . צעירה, הדקדוק שלי אנגלית היה נורא מאוד. אני איפה שאני עכשיו רק אחרי הרבה שעות אימון.

אמא שלי מורה לסינית, ולמדה ספרות סינית באוניברסיטה, לכן היא דאגה שיהיה לי חינוך דו–לשוני. בבית ספר התיכון, למדתי על סין בסינית. זה גרם לי לחשוב על המטרה של השפה –– סינית היא רק בשביל אקדמיה או לדבר לאנשים קרובים. אני לא אוהבת כאשר מישהו ניגש אלי ומדבר איתי בסינית כי הוא הניחו שאני מדברת סינית רק על פי איך שאני נראית. סינית מבחינתי היא רק עבור המשפחה שלי, לא עבור זרים.

אמא שלי יודעת רק שפה אחת והיא חולמת בסינית. האהבה שלה, והדרך שהיא מבטאת את האהבה שלה, היא בסינית. אני –– לא, אני משתמשת באנגלית. אני כתבתי לה הרבה שירים לה ונתתי לה, אבל היא לא מבינה מה אני מנסה לספר לה. יש לי פער תקשורת בינו.

יש הרבה פוליגלוטים כמו מודל לחיקו. אולם אני מרגישה שהפוליגלוטים האלה רק יכולים שבע שפות אבל אף פעם לא מחוץ לאירופה. אני מעריכה את זה, אבל באמת? אלה המודלים לחיכו שלנו? כאשר אנחנו חושבים על פוליגלוטים, התמונה שמופיעה בראש שלנו היא רק של אדם לבן שטייל בהרבה מדינות. אנחנו לא חושבים שילד בשוק שמדבר כל כך הרבה שפות של תיירים הוא פוליגלוטי. אנחנו מעריכים שפות באופן שונות  בלתי–צודק.

למידות שפות בארצות הברית גרומה לי להרהר למה חשוב ללימוד שפות. בסינגפור, אני לא אוהבת ללמוד אנגלית וסינית. הסיבה העיקרית היא שאני מפחדת מטעויות. אנחנו צריך לעשות הרבה טעויות ולפעמים אני נשמעת טיפשה כשאני לומדת שפה הדשה, אבל החברה בסינגפור לא מאשרת לנו לעשות זה.

אנחנו יכולים לדון על איך שפת אם נלמדת בסינגפור. יש לנו ארבע שפת אם –– סינית, מלאית, טמילית והינדית.  אני רק למדתי סינית, ואמא שלי מורה לסינית, לכן אני רק מדברת על מה שאני יודעת.

אתחיל בדברים פוזיטיביים: אני חושבת שמורים לסינית עובדים קשה ומחזירים לנו את שיעורי הבית שלנו מהר. זה טוב ללמוד מה הבעיות שלי ולתקן אותן. אולם המורים שכחו את השימחה לימודי השפות: הרבה מבחנים ולא מספיק שוחות בכיתה, תלמידים לא רואים סינית ככלי לתקשורת, ולא רוצים ללמוד סינית, אלא רק לעשות מבחנים. אני גם חושבת שהמבחנים לא טובים. שפה היא דרך לראות את העולם. אבל בסינגפור, חינוך שפה הוא כמו מדעים ,עם תשובות נכונות או לא נכונות. שנאתי את זה מאוד!

בעיה אחרת היא שיש לנו מיתוס של ’דו לשוניות’. תלמידים בסינגפור אמורים להיות ’דו לשוניים’ כי אנחנו ׳חכמים׳ .אבל, ’דו לשוניות’ היא אליטיסטית מאוד! פעם, כל סינגפוראי ידע לפחות שלוש שפות. הם לא מדברים ’אנגלית נכון׳, אבל עדיין יש להם כשרון לתקשר! עכשו, יש ’אופן נכון’ לדבר את השפה, הם נראו כמו בלתי–מְחוּנָכים. במיוחד בצבא, אנשים שמדברים ׳’אנגלית נכון׳ הם רק אליטות, אבל מרביתם רק מדברים בסלנג. אני לא אומרת שלא חשוב לדבר נכון בשפה, אבל אנחנו צריכים להיזהר לא להשתמש בשפה חלקית. בהיסטוריה, אליטות תמיד השתמשו בשפה לשמור את המעמד החברתי שלהם, ולשמור את האנשים הבלתי–מְחוּנָכים מתחתיהם אותם. זה קרה בעברית, זה קרה ביפנית.

זה הביא אותי לשתי שפות חדשות. עברית ויפנית חשובות לי כי הם גרמו לי להרהר. הן שונות, מספיק שאני לא מבלבלת אותן. אני מרגישה שהמילים התדשית גרום בבית ואני דופקת מבחוץ על הדלת עם המילה הלא נכון ולכן הדלת לא נפתחת. יפנית היא שפה בהקשר גבוה בגלל הטון ,הקשר והמחוות. אני יכולה להבין אותה עדיין אם אני לא מכירה את המילים. עברית, מצד שני, שפה בהקשר נמוך. המילים הן הדרך היחידה להבין אותה. לכן, יש כל כך שוני בניהן. מפני ששפת האם שלי היא סינית, ללמוד יפנית זה קל לי. אני גם אוהבת ללמוד באמצעות השימוש בהקשר. אם אני לא שומעת איך לומר מילה חדשה, אני לא אחזור עליה. אם עברית קשה לי, למה אני ממשיכה ללמוד אותה? כי עברית לימדה אותי איך לחדש ולחולל משמעות. כשאליעזר בן-יהודה יצר מילים בעברית מודרנית ,המילים הכי חשובות כי הוא צריך להיות יצירתי בשביל לחולל המעניינות. אם שפה היא דרך לראות את העולם, עברית נתנה לי עניים חדשות.

הכי חשוב, לימוד שפה מתרגלת את האמפתיה שלי. על פני השטח, אני מבינה כשאנשים לא מצליחים, הם מדברים בשפה חדשה. אם אני מבינה אותם, אני לא רוצה שהם יתנצלו שהם מדברים בטעויות. לא חשוב אם הם ביטאו טעות, לא חשוב אם הם משתמשים במילים לא הולמות. הכי חשוב, בלימודי שפה חדשה, זו היכולת להיות אמפתי לאנשים ששונים ממני. אני חילונית, המשפחה שלי חילונית, ואז קשה לי להבין את התרבות עברית כי היא קשורה גם לדת. אני יודעת כמה קשה לנסות להבין תרבות אחרות. אני עדיין מבינה למה לכמה אנשים אין אמפתיה. קשה מאוד, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב עם חסד. ולאהוב את התהליך הקשה הזה. תמיד.

---

This reflection would not have been possible without the editing and guidance of my Hebrew class teacher Ran Bechor, because look at the state of grammatical errors this first draft had:

Writing complex thoughts beyond the everyday conversational Hebrew was difficult not just because it required new vocabulary (which could be quickly overcome with a quick Google Translate), but because it required much more complex sentence structures. I’m still at a stage where I am trying to translate from English to Hebrew, and many times those sentence structures don’t map directly onto each other, thus obscuring the meaning. I wonder what it takes to get to that next level and to think almost entirely in Hebrew. To me, even if I know that most of my friends and audience on this blog will not be able to read a word of this reflection, it means a lot to me that I can use this as a chance to refine how I use Hebrew to express myself, and that this practice was supported by the amazing teacher and resources here.